שמונה קבצים / הרב ראי"ה קוק, מפי הרב יעקב אלבוים

לפניכם סיכום תמציתי של השיעורים בכפר סבא

תיקון המידות בעקיפין – שיעור מס' 1

מדוע באנו לעולם? "לתקן עולם במלכות ש-די".
זהו התפקיד הכללי שלנו.

אך יש משהו פרטי לכל אחד, כל יהודי הוא יחודי!
לכל אחד יש נשמה מיוחדת במינה, בעלת יעוד משלה ותפקיד מסוים משלה.
אחד צריך להיות ראש ישיבה, אחד נגר, אחד עובד אדמה וכדו'.

וישנו גם תפקיד כללי: כולנו צריכים לעבוד את ה'.
התורה, המצוות, החכמים- כל אלה באים להדריך אותנו איך לעובדו. הכל לפי הספרים.

במסילת ישרים של הרמח"ל כתוב שכל יהודי צריך ללכת בדרך זו. אבל בתוך הדבר הכללי הזה שמשותף לכל היהודים, לכל אחד יש את התפקיד המיוחד שלו.
כדי לקיים את התפקיד הכללי, עלי לעמוד בתקן ולקיים את המצוות.
ולפי איכות העבודה הכללית, הקב"ה יפתח לי לאט לאט שערים לגילוי היעוד והתפקיד הפרטי שלי.

נדבר כעת על עבודת ה' הכללית המשותפת לכולם: " שיוויתי ה' לנגדי תמיד" = דבקות.
אדם תמיד צריך להיות דבוק בה', להתקרב אל ה'.

מדוע לא כל כך קל להיות דבוק בה' ? מה מפריע לזה?
נפילותיו של האדם. אדם נופל וזה גורם לריחוק מה', אנחנו נסחפים לחומר, לתפל.

דבקות- " תמים תהיה עם ה' אלוקיך". ההיפך: פירוד, ריחוק, ניתוק.

הבעש"ט מסביר:" אנוכי עומד בין ה' ובינכם "( משה לעם ישראל), "אנוכי" מלשון אנוכיות. היא החוצצת בינינו לבין ה'.

יש דבק שיכול להדביק בינינו לבין ה' יתברך. ויש את האנוכיות והגאווה שמרחיקה, שגורמת לנו לשכוח את מה שאנחנו יודעים- ביטחון בה', " אין עוד מלבדו".

אם כל אחד מבני הזוג ( בקשר בין בעל ואישה), היה חושב על השני ועל טובת הבית, היה להם הרבה יותר טוב.
אם כל אחד חושב על עצמו, מתחילות הבעיות.

מה שמקרב, הדבק המחזק את הדבקות, אלו נקודות הדמיון לה' יתברך.

הטבע של הנשמה הוא להידבק בה', להיות דומה לה', לתת ולהשפיע.
כמו שה' יתברך הוא תכלית השלמות, הוא לא מקבל, אלא רק משפיע כל הזמן.

האדם מלא חסרונות וזקוק לקבל השלמות. האדם יצור חברתי- לא מסוגל להסתדר לבד. אנחנו זקוקים אחד לשני- אחד ימכור לנו חלב, אחד יתקן את הנעליים , אחד ילמד דרשות בבית הכנסת.
העבודה הנדרשת מאיתנו – לצאת מהאנוכיות.
לא רק לקבל על מנת לקבל, אלא ללמד את עצמנו לקבל כדי להשפיע!

התיקון לתאוות הממון = צדקה ( רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן).
לדוגמא: אדם מקבל משכורת , שיפריש ממנה לצדקה וכך ישפיע ממה שקיבל.
אדם בעל כלי רכב צריך לעזור לאחרים להגיע ממקום למקום וכדו'.

אדם כל הזמן צריך לחשוב איך הוא יכול לעשות נחת רוח לה' יתברך.
יחשוב תמיד האם אני מצער את הקב"ה עכשיו, או שאני עושה לו נחת רוח.

גאווה וענווה

הגאווה היא נחלת כולנו. אין אדם שאין לו גאווה.

חז"ל מביאים שלוש דוגמאות לאנשים עם ענווה מושלמת:
משה רבנו – "ונחנו מה" , דוד המלך – " ואנוכי תולעת ולא איש ",
ואברהם אבינו – "אנוכי עפר ואפר ".

אך מדוע המילה הראשונה בכולם היא על עצמם ??

מפני שהם אומרים כביכול: ריבונו של עולם, נתת בי תחושת יישות ואני מחזיר אותה אליך. נתת בי גאווה ולא עשיתי בה שימוש אנוכי. האנוכיות שבי- ביטלתי אותה.

כדי למזער את הגאווה האדם צריך לשנן לעצמו " אני לא נושא לשיחה ".

הגאווה גורמת לנו לספר על עצמנו, לדבר על עצמנו.
אם כואב לי משהו, אני אספר זאת לכולם. אני אשאב את כולם אל תוך הצרות שלי.
דווקא בגלל שקשה להתגבר על הדחף הטבעי הזה – שם התיקון!

זה כמו שאישה נוהגת להתקשט, להתייפות ולדבר הרבה, ולכן שם יהיה התיקון שלה.
איפה שהכי קשה לה.
לכן היא צריכה להקפיד מאוד על הצניעות - על כיסוי הגוף וטשטוש צורת הגוף,
ולהיזהר מאוד שלא לדבר לשון הרע ורכילות.

אם מישהו מדובב אותי לדבר על עצמי, אני צריך להחזיר אליו כמה שיותר מהר את המוקד, דהיינו להתעניין בזולת.

אדם צריך לדאוג לרוחניות של עצמו ולגשמיות של הזולת.

אבל בדרך כלל, מבלי משים, אנחנו מלאי ביקורת על הרוחניות של הזולת ומלאי תביעות ודרישות מהזולת לספק את הגשמיות שלנו.

ההתמקדות ב"אני" טבועה בנו חזק.
אנחנו לא שמים לב כמה אנחנו מדברים על עצמנו.

" לא יהיה בך אל זר " - מדוע כתוב "בך" ולא לך ?
חז"ל: איזהו אל זר שבך? זהו יצר הרע.

גאווה זו עבודה זרה , אדם עובד את עצמו במקום את ה'.

הנקודה המרכזית שממנה יוצאות כל המידות הרעות זו הגאווה.

צריך ביאור מה זו בדיוק גאווה.
דוגמאות לגאווה: לאכול מהר ובלחץ, להסתקרן ולא לשמור את העיניים, להסתובב בקניון סתם כי אולי ניראה משהו נחמד לקנות וכדו' - כל אלו הם דברים בטלים ואסורים.

לך תסביר למישהו שזה גאווה... אבל לאט לאט זה יבואר בשיעורים שלנו.

אם אני מזהה אצלי מידות לא טובות, אני רוצה לתקן.
השורש זה הגאווה, היא שחוצצת ביני לבין ה'.
והרי אני רוצה להיות דבק בה'.

אדם שכועס הרבה, בדרך כלל יקבל הדרכה לשמוע שיעורים שונים כיצד לכבוש את הכעס, יקרא ספרים בנושא ויעסוק רק בנקודה הזו. וכן מידות כמו רכושנות, חמדנות, קינאה..- לך תילמד על זה ויהיה בסדר..

אבל אנחנו הולכים ללמוד בשיעורים הקרובים כלל ברזל בפנימיות עבודת ה':
דבר שהולכים איתו ראש בראש, הסיכוי להצליח לטווח הארוך הוא אפסי.

אם הולכים חזיתית נגד הבעיה, אין סיכוי. יש לנו יצר בתוכנו והוא מאוד מתוחכם, הולך איתנו הפוך על הפוך על הפוך בלי סוף.
כשהוא יראה שאתה רוצה להילחם בו, הוא דווקא יבוא ויהרוס לך.
אם תעבוד על זה באופן גלוי, הוא יבוא לך בהפוכה.
אתה משלֶה את עצמך שהצלחת בתחום מסוים, אבל גורע ממידה אחרת,
ובסוף הכל מתפרץ.

אנחנו לא רוצים לבוא באופן חזיתי , אלא לטפל בשורש הבעיה!

אדם בא לגמילה / דיאטה – אם תגיד לו "תפסיק", הוא יפסיק מעט ולאחר מכן יחזור לזה וביתר עוצמה.
אין פה תיקון, הוא רק כובש, מתאפק, מטאטא מתחת לשטיח.
ובינתיים זה צובר מעליו דברים ובעיות נוספות.

אבל אם נבוא ונגיד לו: הבעיה שלך זה סיגריות? פשוט אל תחשוב על זה, קח בכיף את הסיגריה, זו לא בעיה, אולי טיפה תפחית, אבל לא לחשוב על זה בהגזמה.
תמשיך בכיף שלך, אבל על מה שאתה כן יכול לעבוד בתחומים אחרים - תעבוד.
לדוגמה: באכילה- תאכל בנחת, בשימחה, בכוונה בברכות, בהתעמלות. שם תנסה להשקיע מאמץ. כלומר תחשוב על משהו שמצריך תיקון, אבל לא כל כך מעניין אותך.

למשל קח על עצמך את הענין של לא להסתובב בקניון ולהסתכל בחנויות.
או למשל לא לקרוא עיתונים.
להתגבר על הסקרנות – זה דורש מאמץ. המאמץ מזכך את האישיות כולה.
אל תתמודד עם מה שקשה לך מאוד להתמודד איתו, תעבוד על דברים שיותר קל לך להתמודד איתם.
במצב כזה אתה מתחיל תהליך של עבודה, מתחיל דרך עם עומק , נגד יצר הרע.
תחפש תחום שבו תעשה עבודה של התגברות, של עמל ומאמץ, של הסתפקות במועט, של ויתור על הנאות.

להיות בקדושה או בטומאה?

"אני" בגימטריא = טומאה. משמעות הקדושה זה ביטול. "עשה רצונך כרצונו".
ביטול כלפי שמיא זה קדושה, להכניס את עצמך תחת כנפיו של הקב"ה.

ככל שהאדם יותר שקוע בעצמו , כך הוא יותר בטומאה.
וככל שהאדם יותר מרוכז בעבודת ה' יתברך ובנתינה, כך הוא יותר בקדושה.
זה נקרא: "תורת חיים ואהבת חסד".

אדם השקוע באני של עצמו = טומאה.
אנחנו רוצים לתקן את המידות - את הגאווה, האגו, המבט על עצמי...

טומאה - כשאדם תמיד חושב על עצמו והכל מסביבו מתרכז אליו.
קדושה - כשאדם יוצא מעצמו וחושב על הזולת, על התורה, על כבוד שמיים.

פשוט תראה כמה מחשבות במהלך היום שלך מתעסקות בה', בקיום התורה, ברצונות האמיתיים של הנשמה. ולעומת זאת כמה בעצמך, בחומר, באגואיזם.

יש לנו שתי אפשרויות:
1. לקחת את הדבר שחוצץ ולהתחיל להילחם בו ( הדרך הקשה שאסור לוותר עליה וחייבים אותה).
2. במקום שהנושא המרכזי יהיה "הקיר החוצץ", הגאווה, המידות הלא מתוקנות,
אתעלם מהם ואחשוב על שני החלקים שאני רוצה לחבר: אני והקב"ה.

מאז ומתמיד חשבתי על עצמי, על דאגותיי, הכל סביב עצמי, ועכשיו אדם מפסיק להתעסק בעצמו וברצונותיו, וכך מתחיל להדבק בה' יתברך.
במקום להתעסק בקיר הזה, אני עכשיו רק חושב על הרצון שלי להדבק בה' יתברך.
זוהי עבודת הדבקות!

נלמד מתוך הספר שמונה קבצים, קובץ א פיסקה תקב.

כשאדם רוצה להיות מאושר, שמח , צריך לבוא לידי דבקות.
ובנוסף כשאדם עובד חזק על הקשר עם ה' יתברך, מתרחב שפע הדעת.
אדם שחי את הנשמה האלוקית שבתוכו בפנים, הוא מתחיל לקבל חוכמה לא רגילה.

נפש - התודעה החיצונית שלנו, הפשוטה , הטבעית, הבהמית, החיונית.
רוח - החלק הבוחר, האם ללכת בעקבות הנפש או הנשמה.
נשמה - חלק אלוק ממעל, החלק האלוקי שבתוכנו.
הנפש מושכת למטה, הנשמה מושכת למעלה.

כשאדם עובד על הדבקות, שני דברים קורים:
א - מתרחב עליו שפע הדעת. ב - כל המידות מתמתקות.

אדם שמתמכר לגאוותו ויש לו מידות רעות, הוא "איש קשה".
צריך למתק אותו, שינהג ברכות.

התרופה היא ללכת באופן מרוכז ואינטנסיבי לכיוון של הדבקות.
מי שמוכן לשמוע על ענייני אמונה ותפילה, אפשר לעזור לו. מי שלא, קשה לעזור לו.

כלל: אדם שאינו מתמסר לגמרי לה' יתברך, אי אפשר להגיד עליו שיש לו מידות מתוקנות, גם אם זה ניראה ככה כלפי חוץ. בהכרח יש בו גאווה בלתי נסבלת.
יהיו צמתים בחיים שכל הריקבון הפנימי יתפרץ החוצה.

אם לא מעניין אותו תורה ומצוות, סימן שיש בו גאווה גדולה מאוד, כי יש קיר עבה שחוצץ בינו לבין הקב"ה. וממילא תחושת היישות אצלו חזקה מאד.

יש אנשים שחוזרים בתשובה בעקבות מוות של הורה, או בעקבות מחלה, או משיחה משמעותית עם רב.
אבל יש כאלה שזה בא להם מבפנים, בזכות המידות הטובות שלהם, גם כחילוניים, הנשמה שלהם זעקה ורצתה את ה'.

אם אדם עובד בנחישות על הצד המוסרי, הוא זוכה שהנשמה שלו מתחילה לדבר איתו, ולעשות לו נקיפות מצפון.
אם יתמיד בחיפושים ויהיה אמיתי, ישר ואמיץ, הוא יגיע לאמונה.

המושג גאווה הוא מושג מאוד עמוק. הכוונה לא רק לשחצנות.
עיקר הכוונה הוא לחציצה הגדולה בינינו לבין הקב"ה.
לכן אדם שחוזר בתשובה, בשביל כל דבר קטן שבקדושה ,הוא נידרש לגלות מסירות נפש עצומה. כי הוא עדיין בא עם כל הגאווה שלו לזה.

לדוגמא: אפילו מישהי שמבינה בשכל, שצניעות הלבוש היא תנאי הכרחי, בשביל להרגיש אהבת ה', בכל זאת קשה לה לוותר על הגישה הקודמת שהייתה לה, שחשיפה פירושה יופי.
הגאווה מקשה עליה ליישם את מה שהיא יודעת.

למרות שהיום היא מכירה בזה שחשיפה היא דבר מאוד מבוזה, ויוצרת תדמית של אישה זולה, המוכרת את כבודה העצמי בעבור קצת תשומת לב, בכל זאת היא מגלה בתוכה מאבק קשה על כל ס"מ נוסף של בד...
הגאווה מקשה עלינו להתמסר לגמרי לרצון ה'. הענווה מגבירה בתוכינו את חיבת הקודש.